"אין לנו ארץ אחרת.." מאת עמית לאופולד מדריך קבוצות מזכרת בתיה וראשון לציון

יולי 2014, מבצע "צוק-איתן".

אני בן 22, מוצא את עצמי מתכנס לעצמי באמצע בית שבור כליל בחאן יונס,מרכז עזה.

רגעים ספורים לפני כן, הפנמתי את מה שהאדרנלין ניסה להסתיר.

בהתפוצצות מטען בדרך לכיבוש הבית , נהרגו 3 חיילים ואחד נפצע אנוש. ארבעתם היו חיילי.

ברגע זה , כנער , אתה מוצא את עצמך בסיטואציה שאף נער בעולם, למעט במדינת ישראל, לא ימצא עצמו.

איך אני ממשיך מכאן?

מצד אחד עומדת המדינה שלך, ומהצד השני עומדים החיים שלך, של הצוות שלך  ושל המשפחה שלך.

המסלול ביחידה מובחרת שאורך כשנה וארבעה חודשים, מכין אותך לרוב המוחלט של תרחישי

הקיצון, ונקודות המשבר האישיות שלך וכמובן של הצוות שלך.

ניווטים קשים ומאתגרים, אימוני ירי וקרב-מגע, תרגילים בכל מתאר לחימה אפשרי, לילות לבנים,

אימוני כושר גופני ותרגילים מסכמים.

כל אלו - יכינו אותך ללכת עם תיק בעל משקל גוף ששוקל כמוך, יכינו אותך לסחוב פצוע לבד ובצוות

למרחק של עשרות קילומטרים.

אבל, אף אחד לא יכין אותך לרגע האמת. אי אפשר להכין אותך לרגע האמת.

במבצע, לבסוף , איבדתי 4 חיילים . חיילים אלו נולדו,גדלו והתחנכו בכל רחבי מדינת ישראל.

מקיבוץ עברון וקיבוץ אלוני הבשן, עד קיבוץ גניגר שבצפון ועד לעיר הדרומית ביותר אילת.

חיילים אלו, שאני לימדתי אותם כיצד להילחם, כיצד לתפעל את הנשק וכיצד לתת את האגרוף הנכון

בקרב מגע, כיצד לפתוח את החדר הממולכד וכיצד לזהות מטען !

איך אתה יכול לתפקד ולהמשיך בלחימה, בידיעה שחברייך נהרגו?

שמתי לעצמי מטרה. להכניס את כל רגשותיי למזוודה אחת גדולה. לנעול את המזוודה בעזרת מפתח.

ולפתוח את המזוודה , באם ארצה, בסוף הלחימה. עתה צריך להילחם.

בלחימה כמו בלחימה יש אבידות, חינכו אותנו לכך ברגע הראשון שהתגייסנו ליחידה.

ההרגשה של הכניסה הראשונית למבצע, וההבנה שכיחידה מובחרת מוטלת עלייך המשימה

להיכנס ראשון פנימה, ולהוביל את כולם לקרב. "אחריי.." – אמרו, וכך עשינו.

משפחתי לא ידעה שנכנסתי, הם צפו בטלויזיה והסיקו זאת משם.

היחידים שאתה יכול להיאחז בהם ברגעי המשבר – הם חברייך לצוות.

כן, אותו צוות שבילית איתו שנה וארבעה חודשים של הכשרה מאתגרת, אותו צוות שלוחמיו פרוסים

בכל רחבי הארץ.

אז למה ממשיכים?

את המנטליות ,הערכים ואהבת המולדת  אנו רוכשים לפני השירות הצבאי ובמהלכו.

אך ברגע האמת, צריך לזכור שלחימה היא בדיוק כמו ההכנה לגיבוש כזה או אחר, כמו הגיבוש עצמו

וכמו מסלול ההכשרה המאתגר  – ככה גם הלחימה עצמה.

כאן אני נמדד!

אנו נמדדים ברגעי המשבר שלנו, ברגעים שאנו חושבים שהמצב מכאן לא יכול להדרדר..

להישבר אין זו בגדר אפשרות, גם כשהאתגר קשה מנשוא. חייבים להמשיך ולהתקדם, להסתכל

קדימה אל המטרה, אל היעד, אל "הזהב האולימפי" שלך.

לא לשכוח, שמאחורייך ניצבת מדינה שלמה , המשפחה שלך, והכי חשוב הצוות שלך.

כולם סומכים עלייך שתמשיך במשימה.

"אין לי ארץ אחרת ; גם אם אדמתי בוערת ; רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי , אל נשמתי ;

בגוף כואב , בלב רעב ; כאן הוא ביתי.." (אהוד מנור ז"ל).

 

נכתב לזכרם של סמ"ר שחר דובר, סמ"ר לי מט,סמ"ר שחר שלו, וסרן פז אליהו זכרונם לברכה

השארת תגובה